בנק לאומי לישראל בע"מ נ' טימור

החלטה

בעניין: בקשת רשות להתגונן

בפניי בקשת רשות להתגונן נגד תביעת המשיב בסדר דין מקוצר, בגין יתרת חוב בחשבון הפרטי של המבקש מס' 705889/05 בסך 140,510 ₪.

התביעה מורכבת מיתרת חובה בחשבון העו"ש בסך 88,718 ₪, יתרת חובה בכרטיס אשראי בסך 26,655 ₪ וכן יתרת חובה בגין הלוואה קרן בסך 22,845 ₪, וסכום בפיגור בסך 2,292 ₪.

המשיב טוען כי למרות פניות חוזרות ונשנות אל המבקש, לא פרע זה האחרון את חובו לבנק.

המבקש טוען, כי ניהל אצל המשיב חשבון מעל 10 שנים ללא דופי, ועמד בכל התחייבויותיו ללא חריגות. לטענתו על סמך התנהלותו עם המשיב ניתנה לו מסגרת האשראי שהתאימה לצרכיו.

המבקש טען כי הגיע למשיב מספר פעמים על מנת לחדש את האשראי שעמד ע"ס 100,000 ₪ לטענתו, ו/או לסלק את חובו. המשיב צירף לכתב התביעה מסמך בקשה להקצאת אשראי בעו"ש ע"ס 50,000 ₪, מיום 15.8.11 (נספח ב').

מעיון בדפי הבנק שצורפו לבקשת רשות להתגונן עולה כי מספר חודשים עמדה יתרת החובה בחשבון בחריגה מעל ל-70,000 ₪. מכתב חריגה בחשבון הוצא לראשונה, ע"פ תדפיסי הבנק, בתאריך 23/10/11, כחודשיים לאחר שהחשבון מתנהל בחריגה, וכן הוחזרו הרשאות ושיקים בחשבון, הרשאה ע"ס 157.88 ₪ (מכבי) וכן שיק ע"ס 666.30 ₪ הוחזרו עוד ביום 4/1/12.

לא ייחסתי משקל לתצהיר מר רוני אהרון, שתמך בבקשה לדחיית בקשת הרשות להתגונן והטלת עיקול, שנדחתה, הוא לא העיד בפניי ולא הגיעה העת לשמיעת ראיות המשיב. ההחלטה ניתנת על בסיס כתב התביעה, בקשת הרשות להתגונן והדיון מיום 20/1/13.

דיון

הלכה פסוקה היא, כי בחינת בקשת המבקש בהליך של סדר דין מקוצר, אינה מצריכה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של המבקש, אלא רק לבחון האם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, והנטל על המבקש קל ביותר.

"בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן. לפיכך, די אם הנתבע הראה, ולו קצה חוט של טענת הגנה, כדי להצדיק, בהתמודדות בין האינטרסים השונים (האינטרס של מתן הגנה לתובע שזכותו עפ"י התביעה שהגיש אינה מוטלת בספק ואינטרס ציבורי בקידום יעילותה של המערכת השיפוטית ביחס לתביעות שתוצאתן האופרטיבית מתבקשת מאליה), את ההכרה בזכותו להתגונן" (ע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (15.6.2009, מופיע במאגר נבו)).

בית המשפט חייב לצאת מנקודת הנחה, כי המבקש דובר אמת, אלא אם נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית.

"עיקר הדברים: אם אכן יש בטענות המבקש הגנה נגד התביעה, אין לשלול ממנו את האפשרות לדיון מלא במשפט עצמו, אלא אם כן ברור שהחומר שהובא בפני בית המשפט לצורך הדיון בבקשה מפריך על פניו את טענות המבקש ומשמיט את הקרקע מתחתן, באופן שלגבי המסקנה המשפטית לא נשאר מאומה מטענות אלה. ואמנם זה הכלל: טענת הגנה שבתצהיר המתבדית מניה וביה, אינה מהווה עילה למתן רשות להתגונן (ע"א 467/87 בורלא וח' נ' טפחות בנק משכנתאות לישראל, פ"ד מג(3) 102, 121)" (ד. בר אופיר, "סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה", מהדורה תשיעית, עמ' 247).

בדיון, שהתקיים בפניי, ובו נחקר המבקש נגדית, וכן במסמכים שצירף לבקשת רשות להתגונן, המבקש לא הכחיש את קיומו של החוב למשיב.

המבקש טוען כי לא היה מודע לכך שהופסק לו האשראי בחשבון, וכי הבנק לא חידש את האשראי אוטומטית ללא הצדקה. לטענת המבקש לאחר שחזר מסין הביא למשיב צילום הסכם, עליו עמד לחתום, ונציגי המשיב אמרו שיגישו בקשה להארכת אשראי.

לטענת המבקש לאחר פגישה זו, שלטענתו התקיימה ביום 10/5/12, נסע שוב לחו"ל וכשחזר קיבל מכתב מב"כ המשיב לגבי החוב כלפי המשיב.

המבקש לטענתו מיד פנה למשיב, שם נאמר לו שלא אושרה לו הבקשה להארכת אשראי ועליו לכסות את החוב. המבקש טוען כי הציע למשיב או לנציגיו הצעות כספיות לכיסוי החוב, אך הצעותיו לא התקבלו ע"י המשיב.

ב"כ המשיב בסיכומיו עתר לדחות את הבקשה, מאחר וגם בחקירת המבקש וגם בתצהירו אין כפירה בחוב למשיב, וכי המבקש לא העמיד פירוט חשבונאי נגדי.

לטענת ב"כ המשיב, המבקש אישר בחקירתו כי ידע על תפוגת מסגרת האשראי, ועל כן מבקש לדחות את הבקשה ולחייב המבקש בהוצאות הדיון בהליך זה.